ביקשתם לכבות את הטאבלט. אמרתם שהגיע הזמן להתקלח. לא הסכמתם לקנות עוד משהו בסופר. האח לקח בדיוק את המשחק שהוא רצה.
ופתאום – סערה.
בכי, צרחות, טריקת דלת, אולי בעיטות, חפץ שנזרק או "אני שונא אותך!" שנאמר בדיוק בטון שיודע לפגוע בנקודה הכי רגישה.
ובתוך כמה רגעים, לא רק הילד מתקשה לווסת את עצמו. גם אנחנו מתחילים לאבד את הסבלנות.
מה נכון לעשות עכשיו? להתעלם? לחבק? לדבר? להציב גבול? ומה עושים כשהניסיונות שלנו להרגיע רק גורמים להתפרצות להתעצם?
כדי לדעת איך להתמודד עם התפרצויות זעם אצל ילדים, כדאי קודם להבין מה בעצם קורה לילד בזמן ההתפרצות.
כשהרגש תופס את ההגה – מה קורה במוח בזמן התפרצות זעם?
המוח של ילדים עדיין נמצא בתהליך התפתחות. האזורים שאחראים בין היתר על תכנון, שליטה בדחפים, קבלת החלטות וויסות רגשי- ובמיוחד קליפת המוח הקדם־מצחית- ממשיכים להבשיל לאורך הילדות וההתבגרות.
לעומתם, מערכות מוחיות שמעורבות בזיהוי איום ובתגובה רגשית, ובהן האמיגדלה, יכולות להיכנס לפעולה במהירות רבה.
כשילד מוצף בכעס, תסכול או אכזבה, המערכת הרגשית יכולה במידה רבה "לתפוס את ההגה". באותו רגע קשה לו יותר לעצור, לחשוב, לראות את התמונה הרחבה ולהשתמש בכל אותם כלים שאנחנו בטוחים שהוא כבר מכיר.
ואז אנחנו עומדים מולו וחושבים:
"אבל הוא יודע שאסור להרביץ. דיברנו על זה מאה פעם!"
והוא באמת יודע.
השאלה היא לא רק מה הילד יודע כשהוא רגוע, אלא לאילו יכולות הוא מצליח לגשת כשהוא מוצף.
וזו הבחנה חשובה, כי היא משנה גם את התגובה שלנו.
בזמן ההתפרצות
הצפה רגשית עולה
↓
היכולת לעצור, לחשוב ולהקשיב יורדת
↓
פחות הסברים, שכנועים ואיומים
↓
יותר נוכחות, ויסות וגבול קצר וברור
במילים אחרות: בזמן הסערה אנחנו לא מנסים להעביר שיעור חינוכי. קודם כול עוזרים לילד לעבור אותה בבטחה. את הלמידה נעשה אחר כך.
איך מגיבים להתפרצות זעם בלי לוותר על הגבול?
זה אולי אחד הבלבולים הגדולים סביב התפרצויות זעם.
אם אני מבינה כמה קשה לילד שלי- האם זה אומר שאני אמורה לוותר לו?
ממש לא.
אפשר להבין שהוא מאוד מאוכזב שהגיע הזמן לסגור את הטאבלט- ועדיין לסגור אותו.
אפשר להבין שהוא כועס שאמרנו "לא"- בלי להפוך את ה"לא" ל"כן".
ואפשר לקבל את הכעס שלו- בלי לקבל בעיטות, קללות או זריקת חפצים.
אפשר לומר: "אני רואה שאתה ממש כועס. אני לא אתן לך להרביץ."
או:
"רצית להמשיך לשחק וזה באמת מבאס לעצור. הטאבלט עדיין נסגר עכשיו."
המסר שאנחנו רוצים להעביר הוא כפול:
הרגש שלך לגיטימי. הגבול עדיין נשאר.
הילדים שלנו לא צריכים שנמנע מהם תסכול. הם צריכים הזדמנויות לחוות תסכול, לצד מבוגר שיכול להישאר יציב בתוכו ולעזור להם בהדרגה ללמוד להתמודד איתו.
ומה קורה כשההתפרצות של הילד מפעילה גם אותנו?
זה החלק שלפעמים נשכח כשמדברים על ויסות רגשי של ילדים.
קל לדעת מה "נכון" לעשות כשהבית שקט. הרבה יותר קשה לעשות את זה כשהילד צורח כבר עשרים דקות, כשאנחנו ממהרים, כשעוד ילד בוכה לידנו וכשגם אנחנו הגענו לסיטואציה אחרי יום ארוך.
גם לנו יש מערכת עצבים.
הוא מרים את הקול – ואנחנו מרימים יותר.
הוא מאבד שליטה – ואנחנו מתחילים לאיים.
הוא אומר משהו פוגע – ואנחנו מגיבים מהמקום הפגוע שלנו.
וכך, במקום להיות העוגן בתוך הסערה, אנחנו נסחפים לתוכה יחד איתו.
המטרה אינה להיות הורים רגועים ומווסתים בכל רגע. זה פשוט לא מציאותי. אבל אנחנו כן יכולים ללמוד לזהות את הרגע שבו גם אנחנו מתחילים לעלות בסולם.
לפעמים יעזור לעצור לפני שמגיבים, להוריד דווקא את עוצמת הקול, לצמצם מילים ולהזכיר לעצמנו שלא חייבים לפתור הכול עכשיו. ואם יש עוד מבוגר בסביבה – לפעמים נכון אפילו להתחלף לרגע.
ויסות הוא לא משהו שאנחנו רק מלמדים את הילדים שלנו. הם לומדים אותו גם מאיתנו.
אחרי התקף הזעם – עכשיו אפשר ללמד
כשהעוררות יורדת והילד חוזר להיות פנוי לחשוב ולהקשיב, מגיע החלק החינוכי.
אחרי ההתפרצות
העוררות יורדת
↓
היכולת לחשוב ולהקשיב חוזרת
↓
אפשר לדבר על מה שקרה
↓
לקחת אחריות, לתקן ולחשוב מה אפשר לעשות אחרת בפעם הבאה
לא צריך להפוך את הרגע לתחקיר ארוך.
אפשר לשאול:
"מה היה לך הכי קשה שם?"
"באיזה רגע הרגשת שאתה כבר ממש מאבד שליטה?"
"מה יכול לעזור לך בפעם הבאה?"
בהתאם לגיל, אפשר לחשוב יחד על דרכים אחרות להתמודד: לבקש עזרה, להתרחק לרגע, לומר "אני ממש כועס", לקחת הפסקה או למצוא דרך לפרוק את הכעס בלי לפגוע.
ואם הילד פגע במישהו, זרק או שבר משהו – זה הזמן לחבר בין ההתנהגות לאחריות ולתיקון.
לא מתוך נקמה או רצון "שילמד לקח", אלא מתוך מסר פשוט: גם כשאנחנו מאוד כועסים, אנחנו אחראים למה שאנחנו עושים. ואם פגענו – אפשר גם לתקן.
איך אפשר להפחית התפרצויות זעם מראש?
אם ההתפרצויות חוזרות שוב ושוב, כדאי להסתכל לא רק על מה שקורה במהלכן, אלא גם על מה שקורה לפניהן.
האם הן מופיעות בעיקר כשהילד עייף או רעב? במעברים? סביב מסכים? כשהוא מפסיד? כשהוא שומע "לא"? בבקרים לחוצים? אחרי יום ארוך במסגרת?
לפעמים ההתפרצות שנראית לנו כאילו הגיעה "משום מקום" היא דווקא די צפויה.
וכשאנחנו מזהים את הדפוס, אפשר להתחיל לעבוד גם על מניעה: לתת התראה לפני מעבר, להכין מראש למה שעומד לקרות, ליצור שגרה צפויה יותר או לתת לילד אפשרויות בחירה בתוך גבול שכבר נקבע.
המטרה אינה לסדר לילד עולם שבו הוא לעולם לא יתאכזב או יתוסכל. להפך – חלק מהתפקיד שלנו הוא לאפשר לו לפגוש תסכול בהדרגה ולפתח את היכולת להתמודד איתו.
מתי כדאי להתייעץ לגבי התפרצויות זעם?
התפרצויות זעם הן חלק טבעי מההתפתחות, במיוחד בגילאים הצעירים. אבל כשהן מתרחשות בתדירות גבוהה מאוד, נמשכות זמן רב, כוללות אלימות משמעותית, פוגעות בתפקוד של הילד או הופכות את ההתנהלות בבית למאבק יומיומי – כדאי לעצור ולבדוק מה עומד מאחוריהן.
לפעמים כמה התאמות בדרך שבה אנחנו מגיבים, מציבים גבולות ומתכוננים מראש לרגעים המועדים להתפרצות יכולות ליצור שינוי משמעותי – גם אצל הילד וגם באווירה בבית.
אז מה אנחנו בעצם רוצים ללמד?
המטרה שלנו אינה לגדל ילד שלעולם לא כועס.
אנחנו רוצים לגדל ילד שמותר לו לכעוס, להתאכזב ולהיות מתוסכל -ובהדרגה לומד מה לעשות עם כל הרגשות הגדולים האלה.
ילד שמגלה שהוא מסוגל לעבור תסכול בלי שהעולם יתפרק. שאפשר לכעוס על אמא ואבא ועדיין להיות איתם בקשר. שאפשר לקבל גבול שלא מוצא חן בעיניו ולשרוד אותו. ושגם אחרי רגע שבו איבד שליטה, אפשר להירגע, לקחת אחריות, לתקן ולנסות אחרת בפעם הבאה.
זו למידה שלוקחת זמן.
והיא מתרחשת לא רק במה שאנחנו אומרים לילדים שלנו אחרי ההתפרצות, אלא גם במה שהם חווים מאיתנו בתוכה:
אני רואה שקשה לך. אני לא נבהלת מהרגש שלך. אני לא מוותרת על הגבול. ואני כאן איתך עד שהסערה תחלוף.
